האלבום של סבסטיאן אייר, אמרלד אושן, נורה בשלווה שזוכה לשברון לב. רחיצות הצליל הוורוד והכחול, הסחף האתרי של סינתוסים חמים וטוני גיטרה והאופן בו קולו של סבסטיאן אייר, מעוות לעיתים קרובות, נושא גוון של חרטה ורגש סוכל. כל האלמנטים הללו משתלבים כדי לייצר הקלטה של כמיהה ערכית, מלאה באובדן ורצון.
התחושה הענפה של ריחוף בנופים טבעיים ערפיליים, מלאי גוונים פסטליים, מתבססת מוקדם באוקיינוס אמרלד. יש עדינות וחן לרבים מהמוזיקה שגרמו לי להרגיש בנוח. האופי השברירי של צלילי האלבום מתאים היטב לטנור הרגשי של המילים.
הטנור הרגשי הזה משלב תשוקה, אהבה וכמיהה לאינטימיות עם תחושות של דחייה והיכולה והסיכול והתרחק מאותה אהבה ותשוקה על ידי מחסומים אישיים ושסעים רגשיים שלא ניתן לגשר עליהם. המסירה הקולית הרכה של סבסטיאן אייר רק מגבירה את תחושת האהבה והניתוק הסוכלים שנוצרים כתוצאה מהתוכן הלירי של שיריו.
מילות השיר על אמרלד אושן מעוצבות להפליא. הדימויים השזורים באלבום הם חזקים ולדעתי מציירים דיוקנאות רגשיים שתוחמים בבירור. אחד השורות האהובות עלי מגיע ב"שחר חדש "בו סבסטיאן אייר שר, " אור ורדים מרווה את הזוהר הכוכב של חצות / כאשר כתום הדם מתחיל להראות. " דימוי הזריחה הוא חד ורענן, ומעלה מיד את הסצינה הספציפית הזו בראש.
אולי מילות השיר המשפיעות ביותר רגשית שלו נובעות מהשיר "מסך אור". הוא שר, "כולם רוצים אותך / אף אחד לא יתקרב יותר מדי / אני רק רוצה לאבד את החזונות האלה / עליי להתאהב ברוחות רפאים." יש תחושה עוצמתית של כמה רחוק הזמר מהאדם שהוא שר עליו. התחושה המוחלטת של חוסר התוחלת של "להתעלס עם רוחות רפאים" עוברת היטב כאשר סבסטיאן אייר שר את המילים בקולו הכואב.
כוחו של אמרלד אוקאה n טמון ביכולתו של סבסטיאן אייר להעביר רגש. גיליתי שנוגע בי הנושא הכללי של אף פעם לא ממש להגיע לדברים שאנחנו רוצים שיהיו לנו. התחושה של להיות במרחק נגיעה ולעולם לא מסוגלת "להשלים את המעגל" כביכול, הייתה ברורה עד כאב באלבום וזה היה מעין עינויים עדינים (בצורה טובה) לחוות את הרגשות האלה כפי שהם באו לידי ביטוי.
יש כמה מסלולים, כמו תמיד, שאני מרגיש מחויב במיוחד להגיב עליהם, אז אני אעבור עליהם ואדון באלמנטים שפנו אלי לגביהם.
המסלול הראשון שבאמת פגע בי היה "שחר חדש" שכן הוא נסחף בצורה חלקה לחיים עם ניפוחים רכים של תווים סינטטיים גבוהים וארפג'יו מתהפך בעדינות. השירה המעוותת והאוורירית של סבסטיאן אייר מציירת תמונות ליריות יפות כמו "שמיים לבנים חלב / מחשמל את עיניי המנומנמות."
הקצב דופק בהתמדה דרך שכבות הסאונד העשירות והסרט העשיר הוא חזק, תחת הסינתוסים שמכסים עליו. מצאתי את עצמי נסחף על התחושה של המסלול הזה.
"On The Horizon" שילב פעימה בינונית בקצב חלק, כמה צלילים מעניינים כמעט כמו מיתרים המנגנים ארפג'יו וטון גיטרה עמוק המתווה ניגון פשוט ויפה. יש גם סינטטי צ'ימינג שמוסיף עוד שכבה של עדינות למסלול.
מילות השיר מדברות על כמיהה ליצור קשר עם מישהו, אך תמיד שמרו על מרחק. בטונים העגומים שלו, סבסטיאן אייר מביא את הליריקה, "יום אחד אמצא אותך במיטתי / כשאני עוזב את התעלה הזו מתתי" וכשהוא שר, "אני תמיד פשוט באופק" יש תחושת התפטרות בקולו. זו עוד נתח יפהפה של חום וחלימה מכאיבה, ערמומית.
העומס הרך של הגלים הוא תחילתו של "אוקיינוס אמרלד" כשסינתיס עדין מתחיל לפרוח ונפתח למסלול. מנצנצים רכים של ארפג'יואים עוברים דרך המסילה, החוצה אל הגלים כאשר סבסטיאן אייר מצייר תמונה עם גווני פסטל ומנצנצים כשהוא מספק את הקו, "זוהר אמרלד / אובך אוקיינוס / פנים מביט אל השמש / שקוע באובך נוצץ. "
הוא מנוגד לדימוי המרגיע של הים העובר בשערו במשהו כהה יותר כשהוא שר "כמו הדם המטפטף מהאף שלי." שוב, זהו שיר מלא מורכבות וסתירות.
"בריכת אינפיניטי" מככבת כשגלי קול מתלפפים על גבי מרקם של סינטיס שופעת, פעימות פועמות ובס עמוק. תו בודד אחד חוזר כשקולו של סבסטיאן אייר לוחש להיות. למסלול זה יש תחושה מוחשית של אובדן המתמהמה. יש תחושה אמיתית של לפספס את ה"אתה "לו הוא שר אבל יש גם מורכבות. הוא שר, "ככל שהימים שלי מתחילים להתארך / המחשבות האלה עלייך מתחזקות / עם הד מילים לא יכולת לומר / להתפכח." התערובת של היעדרות כואבת ושל קשרים רגשיים מלאי רצון נוקבת במסלול זה.
האופן בו תוכן הטקסטים, הצליל האבוד והעדין של קולו של סבסטיאן אייר והצלילים העשירים והמלנכוליים של המוזיקה מקיימים אינטראקציה באמרלד אוקיאנוס כדי להפיק אלבום משפיע רגשית שגורם לי לחשוב על חלק מהסינתפופ שהופק ב- שנות ה -80 אך עם תחושה עדינה ועצובה יותר הבוחנת שטח רגשי מסובך יותר. יהיה מעניין לראות באיזה כיוון הוא לוקח הלאה במסע המוסיקלי שלו.
