רוק קשה משנות ה -80 והמתכת הכבדה הם שניים מהז'אנרים שעומדים בבסיס גל הסינתטי. יחד עם הסינתוסים האנלוגיים של פופ שנות השמונים, שני האלמנטים הללו מגדירים היטב את הרקע לז'אנר הגלים הסינתטי.
דימי קיי חיבק את הצד המתנדנד הקשה של הגל הסינתטי ב- Not Hold Back . עבודת הגיטרה הקצבית החזקה שלו מרקיעה ונמהמת לאורך כל התקליט, תוך כדי סחר בסולואים ובמנגינות עם סינתוסים חמים ומרחיבים.
מכשור
למי שמעדיף את הגל הסינתטי שלו ממוקד יותר בצד ה"סינטיס "של הגל, אלבום זה אולי לא ממש לפי טעמכם. האוזניים שלי פתוחות למלוא הספקטרום של הגלים הסינתטיים, כך שהיה לי די נוח עם הדגש הגיטרה הכבד יותר. זה לא משהו שאני מקשיב אליו הרבה, אבל בהחלט לא מצאתי שזו בעיה. זו רק גישה אחרת למוזיקה שהיא באותה מידה.
עבודת הגיטרה של דימי קיי
לא ניתן לומר מספיק באיזו מידה מוגדר אלבומו על ידי עבודת הגיטרה של דימי קיי. הוא יוצר מגוון של מצבי רוח וצלילים שונים בעזרת הגיטרות שלו כדי להמריץ, לנהוג או לנהום, תלוי בסאונד שכל רצועה מתכוונת אליו. הסולואים שלו חלקלקים ומורכבים, מונעים או בוערים יותר, תלוי באנרגיה של כל מסלול. למרבה המזל, לדימי קיי יש את הצלעות המוזיקליות להוציא אלבום כזה של גלגלים סינתטיים קדימה.
העבודה הסינתטית של האלבום
זה לא אומר שגם אין רגעי סינטיס מוצקים. הבחירות של צלילי סינטיס וקווים מלודיים מהווים איזון טוב לגיטרה הנושכת יותר. הצלילים החמים והפתוחים המיוצרים על ידי סינתיסייזרים מוסיפים טעם לפסים. עם זאת הייתי אומר כאן שהסינתוסים משמשים בעיקר כתמיכה בגיטרה המעשנת של דימי קיי.
התופים
ברצוני גם לציין את התפקיד שממלאים התופים ב- Not Hold Back . המוצקות של הקצב והזעזוע המניע שיש לצלילי התוף באלבום הזה באמת מכניסה את הבמה ומאפשרת למנגינות והרמוניות מעניינות להאיר כאן.
המסלולים האהובים עלי
"האמת"
הרצועות שיש בהן שירה עובדות די טוב. אני חושב שלשאוב את Swayze לשיר ב"האמת "הייתה בחירה טובה. יש לו קול שמתאים באמת לצליל בעל הכיוון הרוק יותר שדימי קיי יצר ב- Not Holding Back והכל נכנס גם לאויב הזה. מאוד נהניתי גם מ- Slaver's Bane בגלל התכנים הליריים שלו, כמו גם מהדרך בה דימי קיי ונארתהול חולקים כאן חובות קוליות.
"ביין של שפחה"
"ביין של Slaver", כפי שציינתי קודם, בלט לי בזכות קולותיו, אבל נהניתי גם מהניגוד בין קווי הגיטרה העוצמתיים לסינתוסים החמים והמתנדנדים. לסולו בגיטרה יש טעם רוק אמיתי זה והסולו הסינתטי האנרגטי בועט בו היה גם פינוק לאוזניים.
"לא מתאפק"
מסלול הכותרת, "לא מתאפק", היה גם אחד ממנו נהנתי. הלחן של המסלול הזה היה כל כך חזק, חם ומרומם. הרגשתי שלרצועה הזו היה צליל עמוק מאוד ולא "מתאפקת" כלל בהעלאת אגרוף מוזיקלי סולידי. הסולו שדימי קיי העביר במסלול זה היה מסובך ומרגש.
"הילוך מהיר"
המסלול האחרון שבאמת תפס לי את האוזניים היה "Speed Gear". אהבתי את פעימת הנהיגה העוצמתית ואת הגיטרה השמנמנה העומדת בבסיס המנגינה הסינתטית. יש לי באמת ויברציות של משחק מירוץ ארקייד באמצע שנות ה90 מהמסלול הזה. יש לו תחושה מהירה של מהירות ועבודת הגיטרה המורכבת של דימי קיי במסלול הזה הייתה מהשורה הראשונה. כל הזמן קיבלתי הבזקים מהגרפיקה מהמשחק Ridge Racer שעלה בראשי בזמן שהאזנתי.
האם אתה צריך להקשיב לזה?
אם אתה אוהב שהגיטרה שלך חמה והסינתוסים שלך מרקיעים, הייתי אומר ש- Not Holding Back הוא אלבום גלי סינטטי בשבילך. חלקם אולי לא מתלהבים מאופי הגיטרה קדימה של אלבום זה. אבל, מבחינתי, זה בהחלט היה האזנה מהנה ומהנה. אני תמיד שמח כשמישהו בוחן אלמנטים בתוך הז'אנר בצורה כה נועזת. הדרך היחידה שהמוזיקה צומחת היא על ידי דחיפת גבולות.
