קריאת ראיונות עם חברי הלהקה בפוקינג מבהירה כי יצירתו של אלוהי קרוב יותר הייתה תהליך סוער. בין הקשיים הרגילים הנוגעים לתרגום המופע החי המרגש שלהם לאלבום מספק לא פחות, הם התעמתו זה בזה באופן יצירתי ותהו לגבי עתיד הלהקה כולה. למרבה המזל, המאבק של פוקסינג השתלם לחלוטין. הלהקה הפיקה אולי את אלבומם השאפתני ביותר, תוך שילוב סגנונות מוסיקליים שונים בחריץ האמו-אלטרנטיבי שכבר שלטו בו. הם יצרו אלבום נוגע ללב, מלהיב ומקשיב יותר מכל מה שהפיקו עד לנקודה זו.
ברור כבר מהשנייה הראשונה באלבום שפוקסינג מנסה משהו חדש. פותחן "גן העדן הגדול" משתמש באלמנטים שלא שימשו בעבר ברשומות Foxing, כולל מסלול מכונות תופים ותקלות רקע חוזרות. טריקים של הפקה אלה עושים את דרכם לאורך האלבום כולו, ויוצרים אווירה אנרגטית יותר מאשר דילר או מהאלבטרוס. כבר מתחילת האלבום , Nearer My God מבדיל את עצמו מבחינה סגנונית. בשילוב עם הפקה שכבתית יותר, שירה של קונור מרפי לרוב שכבה זה על גבי זה כדי ליצור הרמוניות דיסוננטיות או שירה כנופית שאינה דומה לאלה שמשמשות להקות כמו Passion Pit ובון אייבר. עבודת הגיטרה חולקת באופן דומה מהאווירה הנינוחה של האלבומים הקודמים, ולעיתים פורצת לסולני גיטרה חשמלית במלואה או ריפי רוק כבדים יותר. שינויים אלה מרעננים ומברכים. אני חובב פוקסינג ענק, אבל היה ברור שאם היו מוציאים אלבום נוסף הדומה לשניים האחרונים שלהם, ייתכן שהנוסחה החלה להיות מעופשת.
השימוש ברצועות אחוריות יצירתיות, נגיעות הפקה וסגנונות מוזיקה שונים הם באמת מה שהופך את האלבום למרגש. "Slapstick" משתמש בשירה המופנית של מרפי בעצמו כדי ליצור פעימה אחורית העוקבת אחר השיר כולו. "פעימות לב" הוא כמעט שיר ריקוד עם הקצב המהיר של מכונת התופים שלו, ואולי עשוי להיות כיף אם הפזמון לא היה אומר שוב ושוב "אתה לא מאוהב." "ממזרן" משתמש בשקיות מזויפות לעוגות אלים. לומר שמרפי והצוות זרקו את הכל על הקיר זה אנדרסטייטמנט. מעט אלבומים יכולים לצאת משירים כמו "Gameshark", שיר פופ אלטרנטיבי שניתן היה לקרוע מפורטוגל. אלבום האיש להימנון המנונים כמו רצועת הכותרת המיוחלת והנואשת "קרוב אלוהי" מבלי לפספס פעימה. בדיוק כשאתה חושב שהאלבום מתחיל להרגיע, פוקסינג משליכה שיר כמו "קראון קנדי", שמשלב ריפט אקוסטי פיקסיז-אסקי ודפוס קולי עם שירה כנופית רודפת עד אפקטיבית. המגוון של הסגנונות המוזיקליים באלבום שומר על כך שהוא מעניין לאורך כל הדרך.
למזלם של פוקסינג, הם גם שמרו מספיק על הסגנון הישן שלהם כדי (אני מקווה) לא להתנכר יותר מדי מעריצים. המילים עדיין דופקות ומדכאות ("אני רוצה לנהוג בעיניים עצומות", או "האם מישהו בכלל רוצה אותי" הן דוגמאות טובות). קולו של מרפי עדיין מלא בבדידות וגעגוע, אם כי הוא מצליח הפעם לטווח טווח מרשים יותר, החל מצעקות גבוהות ועד גיהוץ נמוך. המקום הגדול ביותר בו קרוב אלוהי באמת מתנפץ הוא באמצע, שם מדובר על עצירה מתה עם "חמש כוסות". במיוחד בעקבות מה שמסתכם בסאלבו פותח מדהים של 5 שירים, שיר איטי שאין לו עסק באורך של 9 דקות אינו דרך טובה לפרק את האלבום. ובכל זאת, "חמש כוסות" חמש הדקות הראשונות הוא טרמפ, אם מתיש מבחינה רגשית, לפני שהוא משיק ל -4 דקות נוספות ומפנקות יותר של רצועות אינסטרומנטליות מרווחות ושירה דלילה.
אלוהים קרוב יותר הוא ניצחון עבור פוקסינג, ומאפשר לניסויים לעלות לקדמת הבמה בלי לזנוח את מה שגורם להם לפוקסינג מלכתחילה. עד לאלבום הזה, התקשיתי לחזור לתקליטי Foxing קודמים בשלמותם בגלל כמה שהם אומללים ואיטיים בקצב. הייתי מעריץ גדול בהרבה של הפרויקט הצדדי של קונור מרפי, סמידלי. אולם נראה כי קרוב אלוהי שינה את זה, והוא מהווה מתמודד חזק לאחד האלבומים היצירתיים ביותר של השנה עד כה.
