ריין ביילי הוא מפיק מוסיקה, מהנדס סאונד וכותב שירים שבסיס בדובאי. כשמדובר בהפקה, הוא אומר, "קל לאנשים לשכוח שמוזיקה אינה מדע מושלם. שירים מפוענחים על ידי היכולת שלהם לגרום לנו 'להרגיש' רגשות מסוימים, בעוד ז'אנרים מייצגים מצבי רוח שונים. אם המוסיקה מציירת, הייצור מספק את הבד. "
בראיון טלפוני דיברתי איתו על איך הוא הפך למפיק מוזיקה, איך הוא ניגש להפקה של מוזיקה, השקפותיו על עבודה עם אמנים ואיך הוא טוען את המצברים היצירתיים שלו.
קארל מאגי: ספר לי את הסיפור על איך הגעת לנקודה זו בקריירה המוסיקלית שלך?
ריין ביילי: אבי מסוריה ואמא שלי מניוקאסל בבריטניה נולדתי בניוקאסל בדרום שילדס וזה המקום בו הוריי למדו באותה תקופה. שלושה חודשים אחרי שנולדתי, אבי קיבל הצעת עבודה באיחוד האמירויות וביליתי שמונה עשרה שנים גב אל גב באבו דאבי בשנות ה90- גדלתי. תמיד הייתי במוזיקה. באותה תקופה זה היה בום ה- MTV אז היה כוח חזותי למוזיקה באותה תקופה והיא הייתה די גלובלית. הרמתי את הגיטרה והייתי בלהקות אינדי רוק ומטאל שונות.
באותה תקופה היה באמת רק סטודיו אחד באיחוד האמירויות ובעיקר הם עשו מוזיקה ערבית, לא הייתה הרבה מוזיקה באנגלית באותה תקופה. אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לעשות סטאז 'באולפן או לעבוד באודיו. אבי לא חשב שזה הרעיון הטוב ביותר כיוון שבאזור המפרץ זה לא מסלול הקריירה המומלץ ביותר. בשנות ה -90, באיחוד האמירויות, לא היה באמת דרך צפויה להרוויח הכנסה ממוזיקה.
אבי הציע לי ללמוד משהו שעשיתי טוב בבית הספר. זה פשוט קרה ביולוגיה וכימיה, אז החלטתי ללמוד ביוטכנולוגיה ומחקר תאי גזע. בסופו של דבר נסעתי בחזרה לניוקאסל ולמדתי שם חמש שנים וקיבלתי את לימודי התואר הראשון ושני התארים. בשלב זה אבי עבר לקטאר אז חזרתי לשם להיות עם המשפחה. עבדתי שם בחברת תרופות. שלוש או ארבע שנים לתפקיד הזה, לא ממש ידעתי למה אני מתעורר והולך לעבודה. השכר וההטבות היו גדולים, אבל זה היה סופר מפגין. בחלק האחורי של מוחי, הייתי עדיין בלהקה ועדיין כתבתי מוזיקה. אפילו לא ידעתי שאני הולך לעשות את זה, אבל בוקר אחד מצאתי את עצמי במהירות עוזב את העבודה שלי. חזרתי הביתה ואמרתי לאבא שלי שפשוט עזבתי את מקום העבודה. אבי הוא אדם מאוד פרגמטי ומאוזן, אז הוא פשוט שאל אותי מה אני הולך לעשות במקום זאת. אמרתי, "אני לא יודע. אני פשוט יודע שאני לא רוצה לעשות את זה! "
אחד החברים הכי טובים שלי בלהקה שהייתי בה אמר לי שהוא חושב שהייתי די טוב בהפקה ושהוא חושב שאני צריך להפיק את אלבומי הלהקה. האלבום שלפני כן עבדנו עם מפיק שזכה מאז בשני פרסי גראמי לטיניים, אבל באותה תקופה הוא לא ממש עלה. לא ידעתי איך הייתי אמור לעקוב אחר עבודתו! זה הוביל לי לחזור לדובאי מאבו דאבי. החלטתי שאני הולך לפתוח חברה משלי. היו לי המון חברים שעדיין היו שם ולכן החלטתי לנסות להיות מפיק מוסיקה.
זה היה די גיל מאוחר להתחיל קריירה חדשה וזה היה דרך סלעית מלכתחילה כי לא הייתה סצינה מפותחת. שנתיים אחר כך יש לנו סצנה משגשגת שנמצאת למעלה ואני עובד עם למעלה מ -30 אמנים. עבדתי עם הזוכים באקס-פקטור בערביה, ומועמדים לגמר מגרמניה ואוסטרליה. זה היה מסע מדהים שהגיע מתשוקה, התמדה וידע מה המטרה שלי.
KM: מי המפיקים שהשפיעו הכי הרבה על הגישה שלך להפקת מוזיקה ומדוע השפיעו עליהם?
RB: יש שלושה מפיקים שהכי השפיעו עלי. הראשון הוא ריק רובין בגלל היכולת שלו, מפרויקט לפרויקט, להתגלגל עם כל ז'אנר. אנשים קוראים לו מפיק רב-ז'אנר, אבל אני חושב שזה הפוך. בסופו של יום, מוסיקה היא מוזיקה והכול קשור לרגשות. אם אתה מוצא את הרגשות הנכונים במוזיקה, תעשה עבודה נהדרת. מבחינתי זה הסיר את הדגש מהדאגה לדברים הטכניים וגרם לי לחשוב יותר על לכידת רגשות אנושיים.
המפיק השני יהיה נוח "40" שביב. הוא יצר צלילים מתוך טכנולוגיה, בניגוד לריק רובין. הוא יצר את הצליל ההיפופ ההוא, התת-קרקעי והמצמרר ביותר, המעוגן בתרבות הפופ עכשיו. אני באמת מכבד איך הוא שבר את הנורמה של מה שאנשים עשו ושינה את הנוף הקולי בתרבות הפופ.
השלישי יהיה דייגו פריאס (ייגו) שהפיק, ערבב ושולט באחד מאלבומי הלהקה שלי לפני שאכנס לייצור במשרה מלאה. היו לנו שעות על גבי שעות של דיונים בטלפון שבהם העביר לי את הידע שלו, למרות שהוא צעיר ממני בהרבה, אני מרימה את עיניו אליו. עכשיו אני סופר גאה בכך שאני מכיר מישהו צנוע כמוהו, וצפה בו עובד אנשים כמו ליל יאכטה וזוכה בפרסי גראמי הלטיניים.
KM: איך ניגשים לפרויקטים עליהם אתה עובד?
RB: הדרך בה אני מכין את עצמי לכל פרויקט היא לאפס את הרגשות שלי ולהשתמש באינטליגנציה הרגשית שלי או באינטואיציה שלי לגבי מי האדם. אני מגלה שהרבה זמן אם שני אנשים רוצים ליצור שיר וזה קשור למשהו גנרי, אתה יכול להמציא את זה תוך עשרים דקות אבל זה לא יעורר התנהגות. בדרך כלל כשאני יושבת עם אמן לפני שאני מתחילה משהו אני שואלת את עצמי למה אני עושה את זה ולמה זה נועד? מבחינה רגשית אני מבין את זה אם למשל הם אומרים שהם מרגישים שהם עצובים מכיוון שעולמם מתפרק. יש מילים שיש בהן קונוטציות, טקסטורות וצלילים. אני לא מנסה להכתיב צלילים או רעיונות לאף אחד אחר, אני מנסה להיות יותר כמו מדיום בינם לבין הצליל. אני מנסה לקחת על עצמו את תפקיד הבמאי. אני לא אומר לשחקנים איך לנהוג, אבל אני אומר להם מה הסיפור ולאן הוא הולך. אני באמת מנסה להתיישר עם מי שהם.
KM: כיצד החלה מעורבותך בהפקת מוזיקה לזוכים / מתמודדי X-Factor?
RB: זו הייתה הפתעה יפה עבורי כי כשהגעתי לראשונה לדובאי, היה לי ממש קשה לגרום לאנשים לעבוד איתי כי לא היה לי תיק. מהר מאוד גיליתי שאנשים לא מתכוונים לעבוד איתי אם הם לא יראו שהפקתי משהו קודם. במקום ללכת לאמנים ולהראות להם את מה שיש לי, החלטתי לקחת אמנים לא מפותחים לחלוטין ולעזור להם לעשות דברים שלעולם לא חשבו שהם יכולים לעשות. כשזה קרה, הרבה מאותם אמנים התפרסמו יותר ואמנים אחרים הפכו לאוהדים של אותם אמנים שעולים. הייתי ניגש למיקיקים פתוחים והאמנים האלה או המנהלים שלהם היו ניגשים אלי ומבקשים שאעבוד איתם כי הם אהבו את הצליל שיצרתי.
הזוכה הראשון ב- X Factor שעבדתי איתו היה חמזה הוואסאווי שזכה ב- X Factor Arabia. הוא היה האדם הראשון שישב איתי ואמר, "ראיתי מה עשית במהלך 12 החודשים האחרונים ואני יכול לראות לאן אתה הולך. אני אשמח להיות חלק מזה! "
KM: על אילו סוגים של פרויקטים אתה עובד לאחרונה?
RB: כרגע אתה יכול לומר שזה כמו סרטי מארוול שבהם היה להם שלב ראשון ואז עברו לשלב שני. העיר חווה את זה שעכשיו רבים מהאמנים הופכים לשמות ביתיים. שמות משק הבית הללו עוררו השראה לדור חדש של אמנים שמתחילים להופיע. זה יהיה מעשה איזון בין אמנים מפותחים לאמנים חדשים שהתחילו. מתוך 30 אמנים לערך, קרוב ל -14 מאותם אמנים יש רק שיר אחד על שמם או שהם מעולם לא הוציאו מוזיקה, אז זו תקופה מרגשת במיוחד מכיוון שאותם אמנים חדשים עוברים ויוצרים פיוז'ן של היצירה עשית בעבר. זה ממש מגניב!
יש גם חבורה של אמנים שאני עובד איתם עכשיו שהיו מתמודדים ב- X-Factor Australia שמפיקים מוזיקה מדהימה. אני גם נרגש מהצלילים האקלקטיים שמגיעים מעיר (דובאי) שהיא אקלקטית במיוחד מבחינה תרבותית ואתנית. אני באמת מרגיש שאנחנו מתחילים להגיע לנקודה בהבעה אמנותית בה הצליל של העיר מקבל ייצוג מדויק יותר.
KM: לאן אתה רוצה לקחת את קריירת ההפקה שלך קדימה?
RB: תמיד הרגשתי שיש סטיגמה באזור כלפי אנשים שעושים מוזיקה בכך שאנשים כאן חושבים שזה רק תחביב או בילוי. הם לא חושבים שזו יכולה להיות קריירה. אם אתה הולך לשום מקום בעולם, לכל עיר מרכזית יש צליל ויש להם אמנים שהם חלק מאוד מהגדרת הצליל של אותה עיר. זה משהו שאני רוצה לעזור להשיג בדובאי. אני רוצה להיות אחד מאותם מפיקים או דמויות שעזרו לשים את העיר על המפה מבחינה מוזיקלית. אני רוצה להיות גורם מרכזי בהפיכת צליל העיר לאפשרית.
KM: כיצד אתה טוען את הסוללות היצירתיות שלך?
RB: אני מקבל הרבה את השאלה הזו כשאני באולפן. הרבה חברים שלי אומרים שאין לי סטודיו, יש לי מרפאה. בכל פעם שיש מישהו שנכנס אליו, מישהו אחר יוצא החוצה. בתוך כל זה הדברים הקטנים ביותר יכולים לעשות את ההבדל הגדול ביותר. בשבילי להטעין את הסוללות שלי, מלבד הדברים הברורים כמו פסק זמן ובילוי עם משפחה ואהובים, אני מרגיש שזה דבר ששיחה של כחצי שעה או שעה על כוס קפה לא יכולה לסדר.
אחרי שתשבת עם מישהו, שתה איתם כוס קפה חמה ותדבר איתם אנושיים לאנושיים זמן מה, התאקלמת לרגשות שלהם והם התאקלמו במצב הרוח שלך, אז אתה מוצא דרך ביניים . זה יהיה הרבה יותר מרוקן אם זה היה מערכת יחסים חד כיוונית.
