Raven She Hollers היא קבוצה של שלוש נשים המפרסות דורות ויוצרות מוסיקה בהשראתה ומודעת על ידי מגוון של מוסיקת שורשים. ג'ויס רקדן, ניסה שיאל וצ'נדרה פדרסון משלבות את קולם בהרמוניות חמות המציגות שירים מקוריים וגם פרשנויות לזמן רב ומוזיקה עממית נהדרת.
דיברתי עם ג'ויס רקדן על איך הלהקה נפגשת, איך הם יוצרים מוזיקה יחד והיכן הם מוצאים השראה ליצור מוזיקה חדשה.
קארל מאגי: ספר לי על איך רייבנה הולס התאגדה כלהקה.
רקדנית שמחה: אני גר בקהילה / קואופרטיב מכוון כאן בצפון ססקצ'ואן. הייתי אחד החברים המקוריים בקהילה כשהוא התחיל בראשית שנות ה -70 וניסה, אחת מחברות הלהקה שלי, היא בת של אחת הזוגות שהייתה כאן מההתחלה קרוב למדי אז היא גדלה כאן. היא הייתה אחת החברות הכי טובות של בתי הגדולה. כשהפכה לבוגרת, ניסה ובן זוגה בחרו להתגורר גם כאן. אני מכיר אותה רוב חייה. צ'נדרה היא החברה השלישית בלהקה והיא ומשפחתה עברו לפה לפני עשר שנים. פגשנו אותה דרך קבוצת חקלאות משותפת בקהילה. התחברנו והלכנו לארוחת ערב בסירה בביתה, התחלנו לנגן מוזיקה אחר כך והתברר שאנחנו צריכים לעקוב אחריה. הקולות שלנו השתלבו היטב וכל הגישה שלנו למוזיקה נראתה מאוד קופאזטית.
KM: איך אתה ניגש למוזיקה כקבוצה?
ג'יי.די: הגישה שלנו למוזיקה בלהקה היא באמת לכבד את מקומם של זה במוזיקה, לטעום במוזיקה ומה שאנחנו כל אחד מביא ללהקה. בתרגולנו ובהופעות שלנו אנו מתחלפים. אנו מסתובבים עם השירים שאנו מביאים, עם ההובלה ושני החברים האחרים רואים כיצד אנו יכולים לתמוך בשיר הזה בצורה הטובה ביותר. התשוקה הגדולה ביותר שלנו היא הרמוניה ואנחנו מתלהבים מאוד לעבוד על ולעבוד הרמוניות. אנו רוצים למצוא את אותה נקודה מתוקה כאשר שלושת הקולות שלנו מתמזגים ומוצאים את המקום היפה שהרמוניה מוצקה באמת יוצרת.
יש לנו טעמים דומים, אבל כל אחד מאיתנו מביא למוזיקה משהו שונה לגמרי. אני הבכור ואני בא מרקע של מוזיקת זמן ישן. אני משחק חמש מחרוזות בבנג'ו נטולי נטייה וכאן שוכב לבי למרות שאני מעריך הכל. ההשפעות הסגנוניות הגדולות ביותר של ניסה הן בלוז, ג'אז וקאנטרי. משפחתו של צ'נדרה מנגנת מוזיקת זמן ישן מכל הסוגים. כל אחד מאיתנו מביא את ההשפעות הללו לשולחן וכולנו כותבים שירים.
כולנו מביאים שירים לשולחן. באלבום השני שלנו, שניים מהשירים הם שירים שכתבתי אבל ניסה לוקחת את ההובלה על האחת וצ'נדרה לוקח את ההובלה על השנייה. האדם שכותב את השיר לא תמיד שר את השיר. עוד לא הגענו לשם אבל דיברנו על שיתוף פעולה בכתיבה, אבל זה משהו שאנחנו רוצים לחקור.
KM: כיצד תהליך בחירת השירים והפיתוח עובד עבורך כלהקה?
ג'יי.די: אנחנו נפגשים, נקלעים לפטפטת ואחד מאיתנו יביא שיר. האדם שהביא את השיר ישיר אותו וכמה שירים פשוט נופלים על מקומם. לדוגמה, ניסה הביאה את השולחן לקולומבוס סטאד בלוז, אז צ'נדרה ואני פשוט התחלנו לשחק איתה. הכל נפל במקומו באותה נקודה. ההרמוניות נפלו על מקומן וזה היה קל. יש שירים שהם ככה. אחד השירים שכתבתי, Gonna Miss You, היה שיר שהם מייד הצליחו להרים ולמצוא את ההרמוניות כששרתי את זה בשבילם. מעולם לא היינו צריכים לכוונן את זה, זה היה בסדר שם.
יש עוד שירים שאתה באמת, באמת צריך לעבוד עליהם עד כדי לכתוב את הסימון להרמוניות. יש שירים שקצת יותר מסובכים למצוא את ההרמוניות ולעבוד את הכלי, אבל אנחנו נכנסים לפטפטתנו ואנחנו עובדים על זה. לפעמים עלינו לעבור פתק אחר פתק כדי למסמר אותו ולמצוא את אותה נקודה מתוקה. עבורי החלק האהוב עלי מכל העניין הוא העבודה האינטנסיבית שעלינו לעשות לפעמים. זו עבודה קשה אבל אנחנו כל כך מלאי שמחה כשסוף סוף אנחנו מכים בה.
כשיש הופעות או הקלטות, יש לנו ציוד סאונד משלנו, ולכן אנו עובדים עם המיקרופונים, מקליטים ומאזינים לו כי זה לא תמיד מה שאנחנו חושבים שהוא. זה היה תהליך למידה דרך הקלטת שני האלבומים שלנו.
KM: ספר לי עוד על האלבום האחרון שלך Star Gaze.
ג'יי.די: מה שלמדנו מהאלבום הראשון שלנו הוא שחשבנו שאנחנו מוכנים להיכנס לאולפן ולא היינו. אני חושד שזה תגלית נפוצה ללהקות. הפעם באמת ביצענו את השירים הרבה לפני שנכנסנו לאולפן, אז זו הייתה חוויה חלקה בהרבה הפעם. ברגע שבאמת התחלנו לעבוד על האלבום, הבנו שיש שירים שצריכים יותר עבודה. התחלנו לעבוד על השירים הכי סולידיים וזה בא משם.
יש לנו מזל טוב לעבוד בסטודיו עם ידידתנו היקרה ליזה הולדר שגרה כמה שעות מאיתנו ויש לה סטודיו בביתה. אני מכיר אותה מאז שהייתה ילדה קטנה. היא וניסה היו חברות שגדלו. היה נפלא לעבוד איתה. יש לה סבלנות אין קץ והיא מאוד תומכת.
היו לנו ארבעה אמנים (ניסה, שרון ברנס, אוריול רקדנית ובירית לסינג) שעבדו על הכנת "תיאטרון מרושע" מתוך השיר דארלין 'קורי מסטאר ג'ייז. תיאטרון מצועצע הוא מגילת נייר באורך עשרים מטרים, שעליה צבוע סיפורו של השיר. המגילה עטופה על שני תריסי עץ המהווים תיאטרון זה. הפרוזניום של התיאטרון היה עשוי ממזוודת מתכת ישנה עם חתך פתיחה לתוכנית הבמה. הסיפור נכרך על מסגרות העץ והשיר מנוגן. זה עוד קטע ממה שקרה עם האלבום והשיר הזה. בנו של שרון ברנס סיים ממש מסיים את לימודיו בבית הספר לקולנוע והוא הכין סרטון של דארלין 'קורי והופכת התיאטרון הקורצני.
KM: מהן השקפותיך בסצנת המוסיקה העממית / שורשית בססקצ'ואן?
ג'יי.די: אני מסתכל על כמה מהנגנים הצעירים בפרט בנקודת זמן זו. אני חושב על פסטיבל Bluegrass של אורות הצפון ופסטיבל המוסיקה של נס קריק וכמה להקות מקומיות נמצאות בהרכב בכל שנה. אני מרגיש שזה ממש חזק.
מה שאני רואה בסצנה בססקאטון, שאני מכיר יותר את זה, שממש מחמם אותי זו התמיכה שכל הנגנים נותנים אחד לשני. יש חוסר תחרותיות וקהילה חזקה בקרב מוזיקאים. לפני קרוב לעשרים שנה בתי התחילה במה פתוחה בססקאטון. אני חושב שסצינת הבמה הפתוחה באמת נתנה הזדמנות להרבה להקות להתחיל את דרכה.
ק.מ: מה התוכניות שלך לעתיד עם רייבן היא הולרס?
ג'יי.די: אני חושב שאנחנו רוצים להמשיך לשחק וזה העיקר. אנחנו רוצים להמשיך להקליט. גם לניסה וגם לצ'נדרה יש משרות ומשפחות, כך שלא דיברנו על המשך תרחיש סיור גדול. אנחנו רק רוצים להמשיך לשחק כמה שאנחנו יכולים. בשלב זה לא חיפשנו הופעות, הם מגיעים אלינו. אנחנו מנגנים בפסטיבלי מוזיקה, בתי קפה, אירועים קהילתיים ומרכזי קשישים באזור שהיה דבר טוב מאוד לעשות. נראה שאנחנו ממשיכים לעשות הופעות ואנחנו מדברים על ללכת אחר הופעות קצת יותר, אבל מה שקורה לנו עכשיו נראה שמעסיק אותנו!
