מייקל ויגנולה הוא מלחין ו"סופר קול "שבסיסו בעיר ניו יורק. הוא זכה במספר פרסים על עבודתו ויוצר מוזיקה עם חזון ייחודי, מגוון רחב ופרטים נהדרים.
ב- Infinity Vignola יוצר מוזיקה עשירה וחמה, אך תמיד עם תחושה של אלמנטים קרים ומרוחקים יותר החבויים ממש מעבר. ביסוד היופי והעדין זה משהו עמוק ומרגש בעדינות. אני חושב שמתוך כל האלבומים שעברתי עליו, זה הניגון שממלא את התפקיד הגדול ביותר. לאינסוף יש עדיין דלילות חתימתו אך ישנם רגעים של יופי מלודי תופס לב.
יש אלבום זה שילוב מעניין של מיתרים ופסנתר עם אלמנטים אלקטרוניים וסינתטיים. כל התמהיל מפיק צליל מלא ועבה במיוחד כשכולו נכנס בבת אחת, אך ויניולה יודעת מתי לסגור ולשמור על דברים פשוטים. הניגודים בין צלילים דלילים ומרווחים לבין שטיח קיר של חוטים קוליים מורכבים יותר עוזרים להגדיר את קווי המתאר של האינסוף.
כאשר האינסוף מושיט יד לגבהים, הוא נוגע בהם בצורה אלגנטית. יש אלבום אמיתי באלבום הזה, עידון שמופיע בכל הרצועות. אני חושב שזה הסימן של מישהו שממשיך לחדד את המלאכה שלו וכיצד הוא ניגש אליה. לא שאלבומיה הקודמים של ויגנולה לא היו חסרים את האיכות הזו, אבל אני חושב שזה התגלה עוד יותר כאן.
יש תחושה של לכידות באופן שבו הרצועות תלויות יחד באלבום. אחד זורם לחלק אחר, והם אורגים זה בזה ליצירת ביטוי קוהרנטי אחד. תחושת המרחב המרחיב סביב הרגעים המוסיקליים האינטימיים ניכרת לאורך האלבום כולו.
אחרי שאמרתי זאת, ישנם מסלולים בהם הרגשתי זיקה מסוימת. יש שלושה שאני רוצה במיוחד להדגיש.
המסלול הראשון שבאמת אחז בי היה Give and Take . זה מתחיל במנגינה מדהימה ומלאת כמיהה שמושמעת בכינור. מיתרי הפסנתר העדינים מאחוריו מעניקים לו חוזק ואז נכנס כינור נוהג לפני שהוא יוצא שוב לסדרת ארפג'יו לפסנתר. הצליל הפתוח והעמוק שמתחתיו מתמלא על ידי מתקתק של שעון ומלמול קולי מעורער ברקע צומח ונמוג בבת אחת עם סיום המסילה.
לידע התחלה רכה ועדינה במיוחד עם רק פסנתר ומיתרים, מנגן תווים מינימליים שמתחילים לצמוח ולובשים צורה. קטע המיתרים נכנס ומוסיף מבנה ליצירה. מל"ט המחרוזת העמוקה מהווה נקודת נגד לרכות הפסנתר. כלי הקשה מתחיל להיכנס והמזל"ט גדל בתדירות ככל שהפסנתר המינימליסטי ממשיך. הערה אחר פתק צומחת לאט. כלי ההקשה הוא פעימה עדינה שמוסיפה תחושת תנועה קלה למוזיקה. ברקע יש סינתיס מתעקש, סינתיס שמעניק תחושה הרבה יותר מעורערת. מצנפת פורחת והמיתרים והפסנתר גדלים בהתעקשות ככל שהכלי הקשה צוברים כוח. כל האלמנטים מתחילים לנוע יחד כשהשיר בונה בעוצמה.
זיכרונות ממך שוב מתחילים בפסנתר מרגיע ורק מעט אווירת רקע. האקורדים חמים, כואבים ומלאים במה שהפורטוגלים עשויים לכנות סאודייד, מעין נוסטלגיה מלאת רגש ועומק. המינימליזם כאן מתאים לעדינות הצליל בצורה מושלמת. זהו המגע הקל והחם ביותר באוזן. כל תו נראה מלא במשהו מלנכולי בעוצמה. בבת אחת הפסנתר מתנפח וזורם ויוצר תבניות אדוות כמו אור דרך תחרה. את העצב עוברים תקווה מסוימת, המסופקים על ידי הפסנתר, תווים קלים מרצדים ומרפרפים לפני שהם דועכים לשתיקה.
בסופו של דבר הרושם המשמר שהאינסוף השאיר אצלי היה אחד מרגעי יופי זעירים ועדינים כמו פנינה שנסחפים בים אינסופי של מרחב וזמן. התצורות והרפידות המרחיבות והגמישות אפילו מנוגדות למיתרים העשירים במלודיה וחמה יחד עם עבודת הפסנתר המינימלית והעדינה ליצירת מצב רגשי המשלב מלנכוליה עם הרמה וחום עם נופים נפשיים קרירים יותר. בשבילי הם נופים שכדאי לחקור.
